מסמרים / מיכל בסן

ספרות מקור! נתחיל בקלישאה ונפרק אותה: זה ספר מאוד שונה בנוף. הכתיבה ייחודית, העלילה לא מתנחמדת והוא השאיר אותי עם מספיק מחשבות כדי לחכות יום-יומיים עם כתיבת הסקירה. גילוי נאות: הספר התקבל לקריאה

טריגרים

אז מה יש לנו הפעם?

ברוכים הבאים לברנז'ה! יהלי אמנם כבר לא ילד אבל עדיין פלא. הוא צייר מוכשר, אנשים אוהבים את האמנות שלו והוא אפילו מצליח להתפרנס ממנה(!). באחד האירועים הוא פוגש את קראש נעוריו, דנה, שחזרה לארץ. דנה צלמת מוצלחת, ציירת ובעיקר נמצאת בלופ של הרס עצמי. כשהשניים מתגלגלים לחיפה הם מוצאים שה"יחד" הזה, מה שהוא לא יהיה, כנראה טוב יותר מבדידות, ומנסים לזגזג בין צבעים, מאפים וחתולים.

הכתיבה

כאן מתחילה הייחודיות. כביכול נעשות כאן כמה מהשגיאות הבוטות ביותר, אבל אין שום ספק שהן מכוונות ומתוזמנות היטב.

הספר כתוב בצורה צינית ויומיומית, שילוב שחביב עלי מאוד (בניגוד לתקציר אבל עוד נגיע לשם), כשמדי פעם נזרקת לחלל האוויר מילה...מסובכת. זה לא בדיוק משלב גבוה כמו שאלו מילים שפשוט לא הייתן מצפות לראות ליד התבחבש - למשל 'סטגנציה' או 'בכחנלית האלימות'. אבל ההרגשה היא לא דחיפת מושגים בכח. כמו שיהלי אוהב סמלים ומשתמש בהם גם כשהם כביכול מיותרים, זריקת המושגים סמלית בעיני - הם חושבים קצת אחרת, עובדים קצת אחרת, חיים קצת אחרת. זאת דרך אלגנטית להזכיר לנו מי הדמויות ולשמור על אופי עקבי. ואם לקחת את זה צעד קדימה - זו דוגמא יפה ל Show, Don't tell.

דבר נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו, ואליו לקח לי יותר זמן להתרגל, הוא הקפיצה מדיאלוגים "על אמת" לדיאלוגים "בכאילו". רובו המוחלט של הספר הוא דיאלוגים, אבל מדי פעם קורית מעין קפיצה, ומציטוט ישיר של הדמויות עוברים לפסקה רציפה של "היא אמרה ככה אני אמרתי ככה והיא אמרה ש". המעברים האלה קטעו לי את רצף הקריאה כי כל שינוי סגנון כזה מפתיע כל פעם מחדש.

דבר אחרון בקשר לכתיבה, שאי אפשר להתעלם ממנו, זה מילים בעברינגליש - מילים באנגלית שנכתבות באלפבית עברי. המינון שלהן גבוה יחסית ורוב הזמן לא הבנתי את הבחירה. בתחילת הספר יש איזה משפט שנכתב באנגלית וזה הרבה יותר נוח. אבל חשבתי על זה עוד קצת, והאמת שאני פשוט לא מהסצינה. לו הייתי מנסה לכתוב ספר עם גיבורה הייטקיסטית אני מנחשת שהייתי מגיעה לאותה בעיה - אם ככה מדברים ורוצים לשמר אמינות אז אין ממש ברירה.

האווירה

כמו שערבבנו שפה יומיומית עם מילים פחות יומיומיות, גם האווירה מעורבבת. יש כאן הומור וציניות, אבל זה ממש לא סיפור שמח או פיל-גוד. הוא מראה גם את הלכלוך, את מה שנאמר מאחורי בגדים יפים ומספיק כסף, וגם את מה שלא מדברים עליו.

בכלל ההרגשה היא שהאווירה בספר היא כוס מים לערבוב צבעים - מכניסים אליה מכחול טבול במעשיות, מכחול טבול בכשרון טכני, עין טובה, הומור, הנאה, תשוקה, אבל גם אדישות, ניצול והרס. בסוף מתקבל גוון עכור, אולי אפילו החום שמאפיין את הכריכה.

הדמויות

רוב הדמויות מקבלות יותר ממאפיין אחד. אין שחור ולבן מוחלט, אין דמות שהיא נטו אימהית, או דמות גבר נשוי סליזי - כמעט כולם מקבלים לפחות שני צדדים. אני אולי לא מסכימה עם שום דבר שהם עושים, אבל הם לא יושבם אוטומטית על משבצת "הרעים".

הכריכה

אני מודה שהיא מסקרנת, אבל לא אהבתי אותה. משהו שם לא מסתדר לי: ציור כל כך קודר עם תקציר שנשמע כמו רומן רומנטי אקראי. בדיעבד היא כנראה מתאימה, אבל הייתי שמחה אם היא היתה מתאימה כבר בהתחלה.

שורה תחתונה

אני ממש ממליצה לקרא את הפרק הראשון ולראות אם אתן מתחברות לסגנון הכתיבה. אם כן - הרווחתן סיפור ייחודי, ישראלי ונוגע.