הפחדן / אלירן מלכה

פרוזה מקור ותחושת פספוס גילוי נאות: הספר התקבל לקריאה

טריגרים שעלולים לספיילר - בסוף

אז מה יש לנו הפעם?

המוטו הוא "תחייך כל בוקר - אתה קם במנהטן". אבל לפעמים מוטו הוא רק מילים על קיר ולא יותר. גיא ברח לארה"ב. הוא השאיר מאחור משפחה ולקח איתו את רוח הרפאים של האב המנוכר, שהזכרון שלו ממשיך לשפוט את גיא גם מעבר לים. כשהאקסית מופיעה ומתחננת שיחזור כדי לעזור לאחיו החולה - שעכשיו מאורס לה - כל הפחדים הישנים צפים מחדש.

ומה לא עבד לי?

את הכתיבה של הסופר הכרתי בסדרת סיפורי הפנטזיה/אימה של מרפי, שם האורך הקצר מועיל לסיפור. כאן האורך היה מכשול: גם במינון בין עלילה להגיגים וגם בחיבור לדמויות. הרגשתי כאילו חסר לי "בשר". מצפים ממני להרגיש בצורה מסויימת כלפי האב, כלפי האקסית, כלפי האמא והאח - אבל סומכים על זה שאדע מה להרגיש בגלל חוויות שמחוץ לספר. אתן דוגמא שלא קשורה לעלילה: יש ספרים שנכתב בהם שדמות מתה וזה אמור להיות עצוב וטראגי, רק ששוכחים להראות לנו את זה ורק מסתמכים שנבין לבד שכל מוות הוא עצוב.

אז כאן אנחנו אמורים להבין לבד את תחושת הבגידה, או המשיכה שנופלת מהשמיים, או המלנכוליה, הכעס, השעמום. הדבר היחיד שממש מראים לנו הוא הניכור-בואכה-אכזבה, משהו שבלעדיו "רוח הרפאים" לא היתה עובדת.

בנוסף הדמויות לא אמינות, במובן של 'אני לא מצליחה לדמיין אותן כאנשים אמיתיים'. השיחות נהיות מאוד פילוסופיות עם כל אדם, גם סתם עובר אורח, וזה פשוט לא סביר בעיני. בדיוק כמו שאינסטנט-רומאנס מוריד מסיפור אהבה, ככה גם אינסטנט-עומק מוריד מסיטואציות חברתיות. אם כל דמות בעיר מנהלת שיחה כזאת מיד אחרי היכרות - מה המשמעות של החבר הטוב? מה מייחד את הקשר ביניהם?

ודבר אחרון, "הפחדן"... אני מתלבטת אם זה עבר מעלי או שבאמת לא היה צורך בחזרה על השם. במסגרת זה שחסרה לי עלילה/הסברים/שגרה אני לא חושבת שגיא פחדן, או לפחות לא יותר פחדן מהאדם הממוצע. כן, הוא ברח במקום להתמודד, אבל זה לא שונה מהאבא (שניתק קשר במקום להתמודד) או מהאם ומהאח (ששיקרו במקום להתמודד). שום דבר בעבר שלו לא מראה פחדנות מוגזמות, ובהווה הוא גם לא מפחד כמו שהוא פשוט ממשיך לעשות את אותה הדבר, מכוחה של אינרציה או מכוחו של הרגל. וזה, וול, אנושי לגמרי.

טריגרים שעלולים לספיילר: נסיונות התאבדות, התאבדות