ורסריה / מיכאל יחנין

חייל חוזר הביתה ומגלה שהבית כבר לא שם.

גילוי נאות: הספר התקבל לקריאה

(ספרות מקור ספקולטיבית! הידד!)

אז מה יש לנו הפעם?

אחרי שירות של עשור, מנותק מהעולם, מריו חוזר לציוויליזציה, משתוקק לראות שוב את אישתו ולחזור הביתה. אבל במקום הבית שזכר הוא מוצא עיר זרה, מלאה בטכנולוגיה שלא דמיין, בחוקים נוקשים ובאינסוף סודות.

ומה חשבתי?

נתחיל מהכתיבה, שזורמת בצורה מפתיע ביחס לכמות המינימלית של דיאלוגים שיש בספר. אנחנו מגלים על העולם החדש יחד עם מריו, ובין "האח הגדול צופה בך" ביום לבין "בעל זבוב" בלילה חלק מהטכנולוגיה נראית ממש כיפית.

יש אמנם כמה קטעי דאטא-דאמפ, אבל הם מפוזרים מספיק כדי לא להפריע. מהקפיצות לזכרונות נהניתי כי הם כל כך סבירים! מה עוד בנאדם יעשה במשך שעות אם לא להזכר?

גם את מריו עצמו חיבבתי. הוא לומד מניסיון, סתגלן, נאמן, מודע לבעיות שלו ומנסה כמיטב יכולתו להתמודד עם כל דבר שהחיים (והמוח שלו) זורקים עליו.

אבל המניעים...המניעים היו בעיתיים. אי אפשר לדבר על הספר הזה בלי לדבר על הסוף. אל תדאגו! אני שונאת ספויילרים אז נלך מסביב: המניעים מופשטים מדי ביחס למעשים. לאורך הספר אנחנו מקבלים מספיק רמזים כדי לנחש מה קרה בעצמינו, ככה שהגילוי לא מפתיע. קיוויתי ליותר. גם הבחירה לסיום כל כך חד (וניסו להזהיר אותי בסקירות אחרות! לא האמנתי) בלי תחושת קלוז'ר כלשהי הקשתה עלי. ישבתי דקה בפה פתוח מהלם על עצם הסיום.

ובכל זאת, לאורך העלילה ובעיקר בין הדפים האחרונים אנחנו רואים איך מריו מתמודד. אילו דרכי התמודדות עוזרות לו ואיזה משמשות כגבס: נחוצות כדי שלא ייגרם יותר נזק, אבל אם ימשיך בהן לנצח יאבד חלק מיכולת התנועה. כל כך שמחתי מחלק מהקטעים הקטנים-בואכה-שוליים האלה. טמפרטורת מים, סירוב, נשימה. היתה כל כך הרבה עדינות בתיאורים האלה. חצי משפט שאפשר לפספס אבל אומר יותר מפרקי הסבר שלמים