ליידי לייק / יובל אברמוביץ'

חווית קריאה שהשאירה אותי בתחושת גועל

מכירות את תחושת הגועל כשמישהו אקראי שואל אתכן מה עם בעל/ילדים כשכל מה שעשיתן היה להגיד היי או להתלונן על האוכל? אז הנה המקבילה הספרותית לדוש התורן.

הספר נפתח במונולוג (זה הכל חוץ משיחה) של 20(!) עמודים שבו ה"חבר הטוב" מטיף לגיבורה משום מקום על בעל ומדרדר מהר לילדים. היא? לא הביעה שמץ רצון באף אחד מהשניים ובוודאי שלא בהטפה.

איכס.

זאת אפילו לא הפעם היחידה בספר שזה קורה.

משם נכתב אוסף ספק קלישאות ספק פנטזיות לגבי 'הרווקה הטכנולוגית' שכל קשר בינן לבין אישה בשר ודם מקרי בהחלט.

כמו במחזה של חנוך לוין כל הדמויות נלעגות וראויות לבוז הן ע"י הקורא והן ע"י שאר הדמויות והאווירה רעילה מכל כיוון.

הספר מנסה להעביר חוויה נשית מסויימת אבל הכתיבה כל כך גברית במהותה שזה לא סתם מגוחך אלא אם לקחת השראה מנושא הספר - כאילו מהות הנשיות נלקחה מסטטוסים מצייצים. יודעות מה? גם הגבריות בספר נלקחה משם כי במציאות אני לא מכירה אף אדם שאספר לו שאיימו עליי ברצח(!) ותגובתו תהיה עוד נאום על מתי תתמסדי.

לגבי העלילה:

• חיי הרווקות הם אוסף קלישאות שמתואר בצורה דוחה למדי

• המתח לא מותח וננטש באמצע

• התעלומה המשטרתית שאמורה לעניין נעלמת בים מעשים מטומטמים של כלל הדמויות בלי אף הסבר הגיוני

• הסוף הוא עלבון של ממש לרצונות של הדמות הראשית. היא שלא הביעה שמץ עניין בחיים האלה מקבלת את הסוף שהגברים בספר רצו בשבילה ולא היא עצמה

• כל מע' היחסים בספר רעילות בטירוף

שורה תחתונה

חווית קריאה שהשאירה אותי בתחושת גועל מוחשית. זאת מילה קשה אבל הנאומים היו באמת תמצית של התנהגות רעה שקיימת גם ככה בחיי היום יום.