עדיין נושמת (להגן עלייך #1) / בר דרור

כבר המון זמן לא קראתי ספר שגרם לי לרגשות כל כך חזקים. אהבתי את הכתיבה ושנאתי את הדמויות הראשיות באותה עוצמה.

טריגרים בסוף כי הם עשויים לספיילר

גילוי נאות: הספר התקבל לקריאה

אז מה יש לנו הפעם?

החיים שמו מול אלה תמרורי אזהרה, רמזורים אדומים וחברים שיצעקו לה בפרצוף שהיא עושה טעות - והיא בכל זאת המשיכה בשלה. כשהגופה שלה מתגלה דניאל לא מוכן לקבל את ההסבר ויוצא לגלות מה קרה לאהובתו.

ומה חשבתי?

זה רומן זכרונות בתיבול מתח, ובאופן מפתיע - זה עובד מעולה! העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן, אבל בצורה כמעט אקראית, בלי סדר כרונולוגי מסויים. על פניו זה נשמע מעצבן, נכון? אבל זה עובד. זה כיאוטי בדיוק כמו הסיטואציה שאלה ודניאל נמצאים בה והשיקוף הזה נותן חיים לסיפור. אנחנו כקוראים מבולבלים בהתחלה, אבל די מהר נכנסים לראש של שני אנשים בפרק זמן מאוד מייאש בחיים. גם על הקצב אין לי תלונות. יש מינון טוב של "זמן מת" ושל אקשן, כי החיים הם לא סרט פעולה שנגמר תוך 90 דקות. דברים לוקחים זמן ואנשים צריכים למצוא דרך להתמודד עם זה.

אבל עם כמה שהמסביב היה מוצלח, שנאתי, פשוט שנאתי, לראות את אלה ודניאל יחד. הם מוציאים אחד מהשני את הרע, וכל דגל אדום אפשרי מתנופף שם. זה לא בגלל הבדל כספי, זה אפילו לא בגלל עסקים מפוקפקים כאלה ואחרים - אין להם תקשורת בריאה, הם לא עובדים יחד ולמעט ההיכרות (האדירה) לא היתה להם אף תכונה משותפת שתגרום לי להיות בעדם כזוג.

וזאת עדיין היתה קריאה מהנה. אולי משהו בזה ששניהם מודעים לזה שהם דגלים אדומים מהלכים? אולי הכתיבה? אולי זה שלא היו חירטוטי סייבר סייבר מופרכים? ואולי הכל יחד.

אני כותבת הרבה ש"קריאה היא לא מטלה, צריך להנות ממנה". וכאן יש דוגמא מעולה לחלק של להנות מהקריאה עצמה, גם אם אני לא מסכימה עם אף פעולה שעשו בדרך

טריגרים: חטיפה, עינויים, שבי, הפלה, אלימות במשפחה