נשיקת פלדה (לונדון סטימפאנק #1) / בק מק'מאסטר

לונדון במאה ה-19, כחולי דם, זאבים ומאה שכבות לבוש מהוגנות: ברוכים הבאים לצד האפל של העיר.

אז מה יש לנו הפעם?

וירוס הכמיהה (לדם) נותן כוחות: המהירות גדלה, הראיה מתחדדת והשמיעה לא מוגבלת עוד לטווח האנושי. אבל אין מתנות חינם. בעוד שנים השיער ינשור, העיניים יכוסו דוק וכל שליטה עצמית תיעלם. מי שהגיע לשלב השני של המחלה הוא ערפד - יצור נורא, קטלני ועמיד.

הונוריה מכירה את המחלה מקרוב, שנים במכון מחקר יעשו את זה לבחורה. כשאביה מתקרב לפריצת דרך הוא נרצח, והאחריות לברוח ולדאוג לשני אחיה נופלת עליה. בחורה לא נשואה, בלי ממליצים, שרוצה לשמור על מידת מהוגנות. כשבלייד "השטן" מזמן אותה אליו הוא לא מתאר לעצמו שמתחת לכל החצאיות והמחוכים מסתתר עמוד שדרה מברזל.

למה לא	למה כן
כמעט כל קטעי הסמאט מתחילים בכפיה כזאת או אחרת. בהתחשב בעבר של הגיבורה הייתי שמחה ליותר מאזכור רתיעה בודד	טייק חדש על ערפדות כמחלה. זה ממש לא הספר הראשון שמתייחס לוירוס בצורה סמי-רפואית, אבל הוא עושה את זה בצורה מוצלחת ושונה בנוף!
בניית עולם - חסרה לי הרחבה של הצד המכני והרפואי. יש להם יכולת להחליף בקלות (גם באפס תנאים) מגוון איברים "בחלקי חילוף" הידראולים, טכנולוגיית בשר סינטטי קיימת ועובדת טוב, אבל אין מה לעשות עם פצעים חוץ ממים ותפירה. משהו שם לא מסתדר	בניית עולם - אנחנו מקבלים הצצה קטנה להתמודדות של מדינות שונות עם הוירוס, איך גובים מיסים כשהמשאב הנחוץ הוא דם, ואיזה יצורים קיימים בעולם
שפה - קוראות פראצ'ט לא יופתעו, אבל כדי להדגיש את מעברי המבטא וסגנון הדיבור של הגיבור הוא מדבר (ובעיקר נכתב!) בשגיאות לאורך כ-ל ה-ס-פ-ר. 'אני יעשה', 'אני ילך' ושאר פנינים. בתחילת הסיפור היה נדמה שתהיה משמעות לבחירה המעצבנת, אבל בדיעבד זה היה מיותר להפליא	השיחות בין בלייד והונוריה מוצלחות וכיפיות לקריאה

שורה תחתונה

אני אמביוולנטית. מצד אחד יש פה אקשן, אלמנטים סטימפאנקיים ומגוון יצורים להתלהב מהם, אבל בצד השני עומדת מערכת יחסים שביאסה אותי והיא עיקר העלילה. חלקים ממנה היו כיפים, זורמים ומשעשעים - ואחרים (בעיקר הסמאט) הורידו לספר נקודות.