הנחשה וכנפי הלילה (סיפורי ניאקסיה #1) / קאריסה ברודבנט

ערפדים מכונפים, פרס גדול וסכנה בכל פינה.

טוב, הגעתי לספר הזה עם יותר מדי ציפיות והוא היה... למל"מי למדי. לא משהו שלא ראינו קודם (שזה ממש בסדר), כימיה מוצלחת (שזה מעולה) אבל ביצוע בינוני ומטה מבחינת בניית העולם, ברמה שממש הפריעה להבנה.

טריגרים: מוות אלים על שלל צורותיו, אלימות גרפית (gore) ותיאורי גופות

תקציר ונתחיל!

אז מה יש לנו הפעם?

בעולם של טורפים, אם את אנושית - את טרף. הדרך היחידה של אוראיה להשיג כח אמיתי, להשתוות ליצורים שסביבה, היא לנצח בקג'ארי. תחרות שבה הלוחם האחרון שנותר זוכה למתנה מהאלה. מחוץ לחומות הארמון הסכנות גדולות יותר, התמורה מתוקה יותר, והקשרים מסוכנים יותר. מי יישאר אחרון?

ומה חשבתי?

תראו, אני לגמרי מבינה מה מושך אנשים לספר הזה. הוא לא גרוע - אבל הוא פשוט לא מספיק טוב. ואפשר לתמצת את כל הבעיות שיש לי איתו בשלוש מילים: הסבר של העולם. כי מערכות היחסים שבו כיפיות לקריאה, גם הרומנטיות וגם המשפחתיות. יש מלא אקשן, ואפילו יופי אמנותי מסוים במעבר בין הקטעים כמו בהצגה, בתיאטרליות של התחרות.

א-ב-ל

העולם לא מוסבר כמו שצריך. מסתבר שיש מילון בסוף הספר (חסרון של קריאה בדיגיטל, למה הוא לא בהתחלה?) שקצת עושה סדר, אבל בכנות? מילון אמור להיות תזכורת - לא הסבר שלא קיים בעלילה.

נתחיל בערפדים - יש שלושה בתים, לוקח המון זמן עד שמתחילים להסביר מה ההבדלים ביניהם וגם אז לא מפסיקים לזרוק עלינו כוחות אקראיים שלא מוסברים עד הסוף. לא ברור למי יכול להיות קסם, לא ברור איך כל הקסמים של כל הבתים קרביים לגמרי אבל יש קסמים אחרים שמשתמשים בהם בתחרות. תבינו, לקח לי זמן להבין אפילו שהכנפיים נעלמות לגמרי ולא סתם מקופלות. הכל מבולגן להפליא. מה יש לצללים שאין לדם? מה יש ללילה שאין לצללים? למה יש שני לילה (עד המילון לא הבנתי ששניהם לילה. ברצינות) אבל רק אחד מכל בית אחר? לא מוסבר, לא ברור. אפילו תהליך ההמרה מוסבר רק במילון ולא בעלילה.

נעבור לתחרות - זה כנראה השילוב הכי משונה בין משחקי הרעב לפנימיה שקראתי. רוב הזמן אין ממש הגיון מאחורי ההוראות. נניח פגישות חשאיות למרות ש....מותר לצאת מהחומות במהלך הלילה. או חשש תמידי שייגמר האוכל בזמן שהשערים פתוחים. לקפוץ החוצה לבירה אפשר ולקנות אוכל לא? למה צריך להגיע ראשונים לאוכל שבפנים אם בחוץ יש אוכל שאפשר להכניס פנימה ואותו לשמור לעת צרה? גם את התחרות עצמה אני לא מבינה. אם זה בסוף זה טקס דתי לאלה, שבו לוחם מוכיח עליונות על אחרים - מה זה עוזר שחלק נטרפים בדרך על ידי חיות ושדים? איך זה מסתדר עם אלה שנהנית לראות את הילדים שלה רבים?

וגם מה בית הדם בכלל עושים בתחרות? מספרים לנו שוב ושוב כמה הם מנודים, שאפילו אם הם מנצחים האלה מסרבת לבקשות שלהם, אנחנו רואים את הניצול שלהם באתגרים - והם עדיין ממשיכים להגיע? אנחנו מדברים על 1,000 שנים כאלה, זה הרבה מעבר לשליט הנוכחי שלהם ולפוליטיקה שלו. למה להם לטרוח?

אבל בואו נסיים בטוב, כי למרות הכל זה באמת לא דיס:

מערכות יחסים - איזו כימיה כיפית יש בין הגיבורים! גם הדיסוננס בין דמות האב לדמות השליט נפלא, ולמעט משפט-שניים כל הדמויות נמצאות בעצם באותו מקום מוסרי. אין בין המשתתפים טובים ורעים. אלה לא מחוזות 1 ו-2 מול מחוזות 10-12 - כולם אנכיים, כולם שם מבחירה, לכולם יש רגשות, נחישות ומטרה.

החלק עם הערים האנושיות הזכיר לי במידה מסויימת את האנימה The Promised Neverland - זה כל כך הגיוני ואני ממש שמחה שזה הכיוון שנבחר. בלי ספויילרים: זה הכיוון ההגיוני היחיד שאפשר לקחת בעולם שבו האוכלוסיה השולטת היא ערפדים. שום פתרון אחר לא יכול לקבל הסבר סביר.

חיי אלמוות, או לפחות חיים ארוכים מאוד, מקבלים התייחסות. ערפדים הם לא אנושיים ולא רק בגלל מאפיינים פיזים כאלה ואחרים. הם ישות שחיה עוד ועוד (ועוד). סף הגירוי עולה, לכעס יש הרבה זמן לבעור, הזהירות נעלמת. מראים לנו את זה לא מעט. זה לא החברה בדמדומים שמשחזרים את התיכון פעם אחרי פעם - אלה אנשים ששרדו בעולם אלים במשך מאות שנים.