המכשפה / מארי נדיאיי

באחד הכנסים היתה עמדת החלפות במקום חדר יד-שניה. משהו בספר הזה תפס לי את העין - הכריכה, התקציר, האורך (קצרצר!) ולקחתי אותו. מאז הוא ישב על המדף וחיכה בסבלנות. פייר? יצאתי מבולבלת. וקצת עצובה.

אז מה יש לנו הפעם?

שאלה טובה. זה יותר רומן מספר עלילתי (אני מנסה להעביר הרגשה אנשים, לא לדייק במונחים) אז קשה לי לתקצר את העלילה. בגדול - חייה הבוגרים של מכשפה גרועה-למדי, מרגע שלימדה את בנותיה את השימוש בקסם.

חוויית הקריאה

זה סיפור מאוד אומלל: כל הדמויות בו לא רק אנכיות, קטנוניות ורעות אחת לשניה, אלא גם נלעגות בצורה כל כך חד משמעית*. לזכותו יאמר שגם הגברים בסיפור מוצגים באותה הצורה: טיפשים, עצלנים, גנבים או פשוט מטומטמים.

הקסם עצמו מתואר בצורה ממש נחמדה, והלוואי והיה יותר ממנו. אבל גם הוא לא עקבי ופועל באקראיות.

יחסית לספר כל כך קצר יש בו אינסוף תיאורים, הרבה מהם חוזרים על עצמם. בשלב מסויים דילגתי על פסקאות, אבל הן כן הוסיפו לאווירת הדיכאון שעולה מהדפים, אז אי אפשר באמת להגיד שהתיאורים מוגזמים.

*נלעגות ברמת מחזה של חנוך לוין

אוף טופיק: צרפתית

הספר תורגם מצרפתית ומתרחש בצרפת כמעט בלי להזכיר תקופה. תארו לכם כמה הופתעתי כשפתאום הכניסו לשיחה את רצח רבין!

שורה תחתונה

אני יודעת שזה נשמע כמו דיס, אבל לא יצאתי מבואסת מהספר כספר. זה הגיוני? שלא תטעו, הוא לגמרי ביאס אותי - אבל אני חושבת שזה מה שהוא מתיימר לעשות. אז...עבודה טובה? בכל מקרה הוא התאים בדיוק לשעה-שעתיים קריאה בערב עייף, אבל לא הייתי ממליצה עליו