דבר רודף דבר (תולדות סיינט מרי #1) / ג'ודי טיילור

קחו שניה להתפעל מהכריכה - כי היא מעולה! טריגרים שעשויים לספיילר - בסוף!

אז מה יש לנו הפעם?

תארו לעצמכם שעבודת ההיסטוריון, החוקרת, הארכאולוגית - לא היתה דורשת חפירות בשמש וניחושים מושכלים, אלא דווקא תחפושות, מנות קרב ותיעוד אמין ממקור ראשון? זה בדיוק מה שמקס, היסטוריונית צינית אחת, מגלה. סיינט מרי הוא מכון מחקר שמאפשר לעובדים שלו לנסוע אחורה בזמן ולתעד אירועים היסטורים. נשמע כיף, נכון? וזה באמת מגניב, אתם יודעים, חוץ מהסכנות האינסופיות שיש בעבר, סלעים שנוטים ליפול על היסטוריונים משומקום וכמה דברים שממש, אבל ממש, לא אמורים למצוא בעבר.

ומה חשבתי?

הספר הזה הפתיע אותי. מקס דמות כיפית: היא צינית, מוכשרת, חכמה ומסוגלת ללמוד גם דברים שהם הרבה מחוץ לאיזור הנוחות שלה. היא כביכול יושבת על משבצת הבאד-אסית הבלתי מנוצחת, רק שהיא כן אנושית, יש לה נקודות חולשה ולא תמיד היא יוצאת בלי שריטה. אחלה של דמות!

העלילה מתחילה בצורה די משעשעת. מגילוי המכון, דרך האימונים ועד להיכרות עם שאר העובדים ה...אממ...מיוחדים. יש קטעים שגיחכתי בהם בקול, ואין ספק שיש משהו מגניב בזה שלהיסטוריונים יש את האופי של 'אומץ' ממפוצלים. הם אלה שיפעלו בלהט הרגע, שמתאמנים בנשק, בהגנה עצמית וברפואת חירום. שמספיק מטורללים כדי להחליט לחזור אחורה בלי ידיעה מוחלטת שיחזרו.

אבל אז אנחנו מקבלים מעבר חד לנושאים די כבדים. איך מתמודדים עם רגשות כל כך סותרים לגבי אותו אדם? מתי מותר להתאבל? האם מעשים נוראים מוחקים את כל מה שהיה קודם? זה הפתיע אותי. לא ציפיתי למעבר הזה. אמנם הספר ממשיך להיות ציני וקצבי, אבל אין ספק שנוסף לו איזה דוק של אפרוריות שלא היתה שם בהתחלה.

לגבי שאלת מליון הדולר - מה קורה עם פרדוקסי זמן? אין ממש תשובה. ההיסטוריה היא אמנם כח עליון אבל...לא תמיד. רק כשזה מתאים לעלילה. אז פשוט צריך לזרום על זה בלי לחשוב יותר מדי.

הקטע הכלכלי היה טאצ' ייחודי. המכון נותן שירות לאוניברסיטה שמשלמת לו, אבל זה דורש ממנו לחקור נושאים לפי דרישה, ולתת דין וחשבון לאנשים שלא מודעים לסוד. נושא המימון עולה בספר הרבה, כולל שלל רעיונות לפתרון - חלקם סתמיים, חלקם חביבים וחלקם פשוט מגניבים. היה מעניין לקרא את ההשתדרגות מרעיון לרעיון ובכלל, זה צד שלרוב לא כל כך נכנסים אליו, אז זה נתן לעלילה איזו ייחודיות.

הרומן עצמו שולי למדי, גם אם מדי פעם הוא עוזר לעלילה להתקדם. יש תיאור סצנת סמאט אחת (קצרצרה, פסקה+-) ומיותרת להפליא: היא קרינג'ית, לא נעימה ובעיקר תלושה לגמרי משאר העלילה. ברצינות, אני סבבה עם סמאט כשהוא כתוב טוב - כאן הוא היה רע. הלוואי שהיה פייד טו בלק במקום.

אז ה"טובים" מקבלים דמויות יחסית עגולות. הם מעצבנים, הם נחמדים, הם מעולים בעבודה שלהם ומניאקים למטופלים. הם חוגגים יחד, יש להם מעין אחוות לוחמים. הם בני אדם. הרעים הם כבר סיפור אחר. המניעים של רובם סתמיים יחסית, כשהמניע הכי מוצלח (סטודנטים להנדסת תעשיה תענו ביחד: כסף!) מוזכר אבל כמעט ונשכח בדרך. הם פשוט לא מאוד מעניינים, וחבל.

ומילה על הכריכה. אני זוכרת שהיו הרבה דיונים עליה בעמוד של ספרים בעלמא, ובאמת התוצר הסופי מושלם. הוא מתאים בצורה מדוייקת לתחילת הספר, עושה חשק להרים אותו מהמדף ופשוט כיפי! ולפעמים אני ממש רוצה כריכה כיפית שמתאימה לעלילה.

שורה תחתונה: שווה קריאה! בעיני הוא לגמרי עומד בפני עצמו כסטאנדאלון, אז אפילו אין פה איזה חשש להתחיל סדרה חדשה

טריגרים שעשויים לספיילר: תקיפה מינית, אבדן הריון, מוות של ילד, תיאורי אלימות גרפית (חלקי איברים מתעופפים)