בין שתי יבשות / מעיין סיטון אזולאי

נופים יפים, רואודטריפ משמח וספק-משולש-רומנטי שיש לי הרבה מה להגיד עליו. קחו רגע להעריך את הכריכה - ונתחיל.

טריגרים: אלימות במשפחה, מוות של הורים, אובדנות

גילוי נאות: הספר התקבל לקריאה

אז מה יש לנו הפעם?

ביום אחד החיים של ג'ואנה התהפכו: היא איבדה את כל המשפחה שלה, עברה לבית של דוד מתעלל ולא האמינה שתגיע לגיל 21. לפני 3 שנים החיים התהפכו שוב: חבר ילדות ואמא שלו עזרו לה לברוח והיא הגיעה, לבד, לאוסטרליה - להתחיל מחדש.

ומה חשבתי?

ההתגברות המהירה - נכון, יש לה קצת בעיות דימוי גוף מהמוצדקות שקראתי, אבל בסך הכל תוך עמוד אחד היא הופכת מילדה שסבלה אלימות, בריונות, חרמות והטרדות לאישה משעשעת עם חברים שהם כמו משפחה, עמוד שדרה ובטחון עצמי פנומנלי. קראתי את תחילת הפרק כמה פעמים מרוב הפתעה וחוסר אמון, אבל הספר כל כך עקבי בהתנהגות שלה שפשוט... זרמתי עם זה. זה לא סיפור התגברות והתבגרות. זה סיפור על מה שקורה אחרי. לא הבניה אלא השימור. וזאת כנראה אחת הבחירות היותר מגניבות שקראתי לאחרונה.

פיטר של ההתחלה - אחי, מה נסגר עם הקריפיות ולמה כל הדמויות מחליקות אותה. היו שתי סצנות שפשוט ציירו תמונה של קריפ מבחור ממש צ'יל. כולם מסביב סבבה עם זה, כולל הגיבורה, אז קל להחליק את זה גם כקוראת, אבל זאת היתה בחירה משונה.

המשולש הרומנטי - טוב בואו נדבר על הפיל שבחדר, קשה לי לקרא לזה משולש - וקשה לי לא לקרא לזה משולש. אני רוצה משולשים כמו בספרי נוער, כאלה שיחלקו את המעריצים בין ג'ייקוב לאדוארד, בין פיטה לגייל. ששנים אחר כך עוד יריבו עליהם. אבל משולש כשצלע אחת שלו נוכחת, מציאותית, ריאלית וטובה, וצלע שניה היא...הודעות טקסט? אכזבה מהתנהגות בעבר? החמצה? מקום שני?

הסופרת שונאת את אחת הדמויות - הנה, אמרתי את זה. אחרת אין לי שום הסבר למה שקורה שם. הבחורה מתלוננת על דברים, ואמנם אני בעדה ושתרגיש מה שהיא מרגישה, אבל לתלונות שלה אין אחיזה במציאות כי היא מתנהגת בדיוק באותה צורה. ואז יוצא מצב שדמות שעד עכשיו התנהגה בצורה מאוד מסויימת מקבלת שינוי של 180 מעלות לאנטיפתיות מוחלטת. מה? למה? מדוע? מאיפה זה הגיע?

רואודטריפ - איך אני אוהבת! תנו לי אוהלים, נסיעות ארוכות ושירה עם הרדיו. מפגשים רנדומלים עם מטיילים אחרים. סיטואציות מוזרות שלא היו קורות מחוץ לטיול. זה כך כך כיף. ממש נהניתי מהחלקים האלה והלוואי שהיו אפילו יותר תיאורי שטויות בטבע.

שירים - עניין של העדפה, אני מעדיפה שלא. אל תתנו לי מילים לשירים קיימים (יש גוגל) ואל תכתבו לי מילים לשירים חדשים בתוך ספר. ניתוח שירה, הנאה משירה, זה עולם שונה לגמרי, שדורש מצב רוח שונה לגמרי מזה של קריאה עלילתית. מבחינתי כל קטע כזה קוטע את רצף הקריאה ובעיקר מוביל לכמויות של גלגולי עיניים מהתגובות שהדמות מקבלת. בואי, זה לא השיר הכי טוב ששמעתם בחיים, הכיתה הגיבה לאיום בהתאבדות כנראה יותר מלכל רגש אחר ושאר השירים ששם...

שורה תחתונה

אני אוהבת ספרים שגורמים לי להרגיש. שועשעתי, כעסתי - כל מה שלא גורר אדישות (או שליליות מוחלטת) מבורך בעיני. במסגרת אני לא חייבת להסכים עם כל מה שכתוב (או לאהוב, או לטעון שיש חורים) - אבל אם היה לי רצון להמשיך, לראות מה יקרה הלאה, איך זה ייגמר? מה עוד צריך