שמש באפלה + לחזור לפעום / אביה קוצובייבסקי

דואט ביכורים, אחים איטלקים ואחיות אמריקאיות

טריגרים: אלימות פיזית ומינית, אונס, חטיפה, התמכרות לסמים ועינויים

גילוי נאות: הספר התקבל לקריאה

זה תמיד מעניין לראות את המעבר מספר ביכורים לספר שני. אמנם נכתב על הכריכה של 'לחזור לפעום' שהוא עומד בפני עצמו, אבל האמת שבלי 'שמש באפלה' יהיה קשה להבין מי זה מי. אז אתייחס אליהם יחד.

בשמש באפלה אנחנו מכירים את משפחת רוסו המאיימת, על שלל גבריה החתיכים והטרגדיות שמלוות אותם. דנטה, הבכור, נאטם לפני שנים והיחידה שתוכל להזיז בו משהו היא אנה האופטימית.

בלחזור לפעום הסיפור דומה, כשאותה טרגדיה ולב אטום (עם גיבור אחר כמובן!) פוגשים את אמילי שמתמודדת עם שדים משלה.

בשני הספרים היו בעיות של חזרתיות והסברים אין סופיים ושל דמויות נשיות שלא מניעות את העלילה. בגזרת ההסברים הרגשתי כמעט כאילו לא מאמינים לי שבאמת קראתי את הספר ושמתי לב לפרטים, ככה שמרגישים צורך להסביר לי שוב ושוב מה קורה, מה מרגישים ומי נגד מי. הדמויות הנשיות ביאסו כי היתה להן התחלה מעולה (ממש!) שלא התרוממה. אנה היא אנה האופטימית, אמילי טובת לב ומתמודדת עם הרבה שיט - אבל... זהו. הגברים שהניעו את העלילה זכו לצד רך ולצד שנהנה מאלימות. לצד מתפנק מול צד שזומם ומתכנן. ברור שנאמנות ומשפחה מניעים אותם, ברור מה הערכים שלהם, אבל אצל הנשים? פחות.

בצד החיובי מי שנהנית מאינסטה-לאב תקבל אותה בגדול בספר הראשון, ומי שנהנית מלראות סיבה לקשר (כמוני) תהנה מאוד מהספר השני. ההתחלה של אמילי והבחור מובנת, ומהסצינה בים כבר הייתי לגמרי בעדם. הבחור אמנם מקבל כמה החלטות שאני לא מסכימה איתן ואמילי לא תמיד נותנת פייט - אבל בסוף הם מרימים אחד לשניה ונותנים מקום גם לבאסה, לעצב ולמרחק, כמו גם לקרבה, לפשטות שבחיבוק אחרי יום ארוך וליכולת פשוט להתקיים יחד, עם כוס קפה. זה מנצח בעיני כל "ריצה לשדה התעופה בשניה האחרונה" או מחוות גדולות של קומדיה רומנטית. זה מה שקורה אחרי הנשיקה.