מבוך ההשתקפויות / סרגיי לוקיאננקו

איך מתחילים לכתוב על ז'אנר שכל כך ממעטים לקרא בו? מתי התלונה היא עניין של טעם ומתי היא פשוט תיאור של טרופ או מאפיין?

כרגיל, תקציר ואז נצלול לכל השאר (#sorrynotsorry)

טריגרים

מפלצות - כולל ריר, ניבים וכיף שכזה

תיאורי גופות גרפיים

אז מה יש לנו הפעם?

המציאות המדומה, הוירטואלית, עלתה מדרגה. תחמון אלגנטי של המוח מאפשר למשתמשים להרגיש כאילו הם ממש בתוך המחשב: נוגעים בענפים, מצטמררים מקור השלג או נכווים מאש. רוב האנשים יכולים להכנס ולצאת מעולם הוירטואלי רק בצורה מסודרת, אחרים, בודדים, חופשיים להתחבר ולהתנתק כרצונם. הם הדייברים. גיבורינו הוא לאוניד, אחד מהם. כשהוא מקבל משימה לחלץ משתמש שנתקע הוא מסתבך עם הליגה של הגדולים, ואולי גם עם המציאות הוירטואלית עצמה.

הטכנולוגיה

כדי להמשיך נחלק את הטכנולוגיה בספר לשני חלקים: עד תחילת העלילה ואחריה.

למה לא	למה כן
הטכנולוגיה מתחילת העלילה - בניגוד לסדר שהיה עד כה, הטכנולוגיה שמופיעה בהמשך מבולגנת, מופשטת ובדיונית מדי.	הטכנולוגיה עד תחילת העלילה - מתוארת בצורה מדהימה! התוספת הקטנה של הצלילה הופכת את הטכנולוגיה מזאת שיש לנו היום, על כל החוסרים שלה, לאמינה. לגמרי אפשר לדמיין את העולם הכל כך מוחשי.
החלק הפילוסופי - לא נהניתי ממנו בכלל. בעיני ספר צריך להיות מובן גם בקריאה הראשונה. ברור שבקריאות חוזרות מגלים דברים נוספים (וזה חלק מהכיף) אבל הפואנטה צריכה לעבור, ברמה כלשהי, כבר בקריאה הראשונה. וכאן...לא הרגשתי שהיתה פואנטה מעבר לרצון בחופש מסויים. אבל היו פסקאות על גבי פסקאות לא מאוד קריאות ומאוד מתפלספות על...וול...על דברים.
העלילה - לא ממש מתקדמת לשום מקום. ז"א נקודת הפתיחה היא לא נקודת הסיום, אבל אין לי ממש מה להגיד על האמצע מבחינת התקדמות. הרבה דברים קרו, אבל זה לא אומר שהם קידמו.

שורה תחתונה

קשה לי להגיד משהו ספציפי. הספר די כבד, ולמרות שהוא לא אופרת חלל ולא מכיל צבא רובוטים - הוא פשוט לא נחיתה רכה למד"ב. הקונספט שלו מגניב ועשוי טוב, אבל הסיפור מסביב לא משהו.

אוף טופיק

כריכה. למה? פשוט למה? זה נראה כמו פנטזיה אפית גנרית כשזה בכלל מד"ב. דילגתי עליו בספריה כל כך הרבה פעמים, וקראתי אותו רק כי חברה סיפרה לי שזאת לא פנטזיה והייתי מספיק מופתעת כדי לנסות