חישובי הכוכבים (גברת אסטרונאוטית #1) / מרי רובינט קוואל
טריגרים: אסונות טבע, מוות המוני והטרדות מיניות במקום העבודה
שימו לב: הספר יצא בהוצאת דוב לדעת (עם 2 החמוטליות הנהדרות על התרגום והעריכה) ולא ראיתי עותק דיגיטלי שלו. אבל תפרגנו להם בעותק פיזי, הכריכה בעברית כל כך יפה! גם בפני עצמה ועוד יותר בהשוואה לאנגלית (המאיירת יעל נתן)
אז מה יש לנו הפעם?
ב-3 במרץ 1952 העולם נחלק לשניים: לפני המטאוריט ואחריו. החוף המזרחי של ארה"ב מושמד, וההשלכות עגומות - אסון אקלים שעומד להגיע בעתיד הלא רחוק ולהפוך את כדור הארץ למקום שלא יתאים יותר למין האנושי. מכאן אנחנו עוקבים אחרי תכנית החלל שעולה על המסלול המהיר, ובפרט אחרי אלמה יורק, לשעבר טייסת שירות במלח"ע ה-2, מתמטיקאית, פיזיקאית - ובהווה חשבת במקבילה של נאס"א. יש פה פוליטיקה ארגונית, טייסים זחוחים, מאבקי מגדר וגזע והמון המון אנושיות.
ומה חשבתי?
אמל"ק: הוא שונה, הדמויות מעולות והכתיבה מצויינת.
ובהרחבה
בפרקים הראשונים חשבתי 'הו! זה מה שהרגישו האנשים על כדה"א אחרי שהייל מרי יצאה מסע' (תוך כדי בכי מוגזם לחלוטין, אבל תוותרו לי היו לי תירוצים טובים לעניין). והדמיון קיים אבל האווירה שונה לחלוטין. ליידי אסטרונאוט הוא בכלל פרוזה אנושית עם מד"ב. הדמויות הן מה שעושה את הספר - הן לא רעות או טובות, הן פשוט עצמן. אנושיות. אין פה נפילה למחוזות הפרוזה של כל-האנשים-מחורבנים-והמציאות-מגעילה. זאת ממש לא אוטופיה, יש שפע שובניזם בלתי מוסתר בעליל, הפרדה גזעית שרק מתחילים לצאת ממנה, פשעים, איומים וסחיטות. אבל יש גם שותפות גורל, חברות ושיתופי פעולה ענייניים.
אלמה ונתניאל הם זוג חמדמד בטירוף, ולא אכפת לי שהם נשואים כבר בתחילת הספר - הוא עדיין רומנטי בעיני. זה חד משמעית לא קו עלילה, אבל הם פשוט מתוקים וכיף לקרא אותם. הם גם ייצוג לא סטראוטיפי להחריד של יהודים! שזה בכלל נדיר בנוף. אף אחד מהם לא דתי, אבל כן יש להם כמה מסורות וההרגשה היא שהם חיים כמו אנשים שאני מכירה בעולם האמיתי, נגיד לא יאכלו חזיר אבל כן בשר וחלב יחד. זה הופך אותם לאמיתיים יותר.
מבחינה עלילתית דברים קורים, אבל אין פה אקשן שרודף אקשן אלא עלילה שנפרסת לאורך כמה שנים, כשסיטואציות נבנות לאט ובעקביות.
לא הכל מושלם. הסופרת נוטה לזרוק עלינו הרבה שמות בו זמנית ואז לצפות שנזכור את הרקע והמוצא של כולן וזה... פחות עובד. יש לי גם ניטפוק מוחלט על החוסר במדור חיפוש קרובים. בחייאת חברה', כל כך הרבה אנשים נהרגו, נפצעו והגיעו למקומות אקראיים ואין אף מערך, לא ממשלתי ולא אזרחי, שמנסה לרכז שמות של ניצולים או של הרוגים? זה עוד יותר תמוה כשחושבים על כמות אזכורי השואה בספר. הייתי מצפה להתארגנות ברמה כזאת או אחרת, אבל לא להיעדר מוחלט.
שורה תחתונה
אני ממש התלהבתי! אין לי איך לכתוב את זה בלי קלישאה אבל נשאבתי לספר ולכתיבה, ואחרי חודשים של חוסר הצלחה להרים ספר מהמדף בלי להתייאש אחרי פרק וחצי - זה ניצחון.
תגובות