בכל פעם שהשמש זורחת / אנאבל מונהאן

אמל"ק: הדמויות חביבות, העלילה נחמדה - אבל בין השורות הסופרת בזה לז'אנר. הולכת רגע לדפוק את הראש בקיר וחוזרת. לפחות הכריכה יפה.

אז מה יש לנו הפעם?

נורה היא תסריטאית של רומנים רומנטים מתקתקים, אבל הסרט האחרון שלה שונה. כמו סיפור האהבה שלה עצמה הוא מתחיל הוליוודי, ממשיך מדכא ונגמר בשקט. אה כן, ומצלמים חלק ממנו מאחורי הבית שלה. עם שחקן חתיכי שרק רוצה להשאר בעיירה עוד כמה שבועות.

ומה חשבתי?

הדמויות - על פניו יש פה סיפור חביב שהיה מספק אותי בכל רומן רומנטי אחר. היא ריאליסטית, הוא מחפש קצת מרחק והילדים שלה רצויים ואהובים לאורך הסיפור. מבחינת הרומן נראה שבאמת כיף להם ביחד, ככה שלמרות הסיטואציה הקצת מטופשת הרומן לגמרי עובד. רוב הספר הקצב הגיוני, הם אשכרה לומדים להכיר אחד את השניה ובעיקר מעבירים זמן יחד. חמוד. לקראת הסוף הקצב מהיר מדי, אבל בשלב הזה כבר הייתי לגמרי מוכנה לסיים איתם.

הכתיבה - נתחיל בקל: יותר מדי תיאורים לא מעניינים. המזל הוא שהם מפוזרים בין פסקאות ככה שאפשר לרפרף עליהם בקלות. בנוסף שאר הדמויות (כולל הילדים שלוקח הרבה יותר מדי זמן להבין בני כמה הם) לא לגמרי אפויות והאישיות שלהן משתנה באקראי.

ועכשיו לבעיה האמיתית: זה מרגיש כאילו הסופרת לא סובלת רומנים רומנטים כז'אנר. לאורך הספר כל הדמויות יורדות על רומנים רומנטים בכלל ועל רומקומים בפרט. פעם אחת? פעמיים? הייתי מקבלת את זה בקטע אירוני, תסריטאית שחושבת שהסרטים האלה הם לא פסגת היצירה. אבל זה חוזר שוב ושוב ושוב. בשלב מסוים כתבתי לחברה: "מי הכריח אותה לכתוב את זה?". זה לא אירוני, זה לא מצחיק - זה לרדת שוב ושוב על הקוראות שלך! וזה משאיר טעם רע לספר שאחרת היה חביב.

וזאת המחשבה שאעצור בה, כי היא זאת שנשארה איתי אחרי הקריאה. מאוד מבאס שזה היה הספר הראשון שלי ב-2026 (תודה תקופת מבחנים)